מעשרות בעסק- איך להגדיל אותן ומי עובד אצל מי
"עסק הוא פלטפורמה לפרנסה"
מסבירה הגברת יעל פיינגולד, מנהלת המרכז למצוינות עסקית, מאמנת ומרצה בכירה לתחומי השיווק, שמקדמת נשים דרך העסק.
"ברגע שאת מועילה למישהו, התוצאה היא שאותו אדם משלם לך כסף. יש נשים שנהנות לבשל. אם אם הן יעזרו למישהוא שלא יכול או לא רוצה לבשל ויעשו עבורו קייטרינג, זו כבר השפעה ועל התועלת הזו משלמים להם.
בעצם משלמים לא על ההנאה שלהן אלא על התועלת שזה מביא למי שרוכש את זה – אנשים משלמים על התמורה.
עסק פירושו של דבר שאנשים מוכנים לשלם לך תמורה כספית עבור המוצר או השירות שאת מספקת להם.
אחרי שהבנו את המוטיב המרכזי עליו מושתת העסק, מתייחסת הגברת פיינגולד למצוות מעשר.
"המצווה של נתינת מעשר היא לקחת עשירית מההכנסה ולהפריש לצדקה, מה שאומר שמעשר נותנים אך ורק מכסף קיים, ובמילים אחרות, ככל שיהיה לך יותר הכנסות – יהיו לך יותר מעשרות.
כשאני מתפללת על פרנסה, אני במפורש מתפללת שיהיו לי יותר מעשרות לתת – כי זה סימן שיש לי יותר מה לתת.
המעשר יכול להינתן רק מתוך מה שיש ולא מתוך מה שאין. ברגע שהעסק מתנהל בצורה לא רצינית, והתרומות נעשות בצורה לא מסודרת ולא צמודה לרמת ההכנסות, אז אין כאן בעצם עסק.
כמובן שתמיד יש מקום לתת צדקה, לעשות חסד, ולתת תרומות, אבל טוב לקרוא לילד בשמו ולא לערבב עסקים עם רגשות ולהיסחף לחוסר גבולות, מה שיכול להתיש את בעלת העסק, לגרום לאי נעימויות ובעיקר להיגרר להתנהלות לא תקינה, פגישה ביציבות העסק וברמת ההכנסה.
חסדים בעסק לא חייבים להינתן בצורה של כסף בלבד. הם יכולים להינתן גם בצורה של סחורה, שירות או מוצר.
הגברת יעל פיינגולד מכירה מקרוב עסקים רבים שעושים הרבה חסד באמצעות מוצרים או שירות, כולל אותה עצמה, אבל שוב – הנתינה חייבת להתבצע בתוך גבולות שהעסק קובע, ובידיעה שאכן מדובר בתרומה או בחסד או בצדקה ולא מתוך מקום של "לא נעים לי", "אני מוותרת", "היא ביקשה ואני לא יודעת לשים גבולות" כי אם זה נעשה ממקום של חולשה מצד בעלת העסק, סופו של דבר הוא שלא יהיה עסק, לא יהיה מאיפה לתת צדקה ובשורה התחתונה – גם לא יישאר מאיפה לתת מעשרות.
רק לבת הדוד וקצת לשכנה
"באחת הפעמים ישבתי לפגישה עסקית מול מנכ"ל של חברה משגשגת ומצליחה בתחום הגלידרייה, וזכיין שרצה להפעיל סניף של אותה רשת" משתפת הגברת יעל פיינגולד. "אחת השאלות שהטרידו את הזכיין הייתה מה לעשות כאשר לקוח יבוא ויבקש שייק פירות או וופל בלגי ללא תשלום, רק כי הוא בן דוד, קרוב משפחה או שכן בבניין.
הבעלים של הרשת עטה ארשת רצינית ובדיוק כפי שמתבקש מיהודי טוב – החזיר לו בשאלה:
אם היית מוכר מכוניות ואחיך היה מגיע ואומר – תן לי מרצדס אחת במתנה. אתה הרי מפעיל עסק שלם בתחום המכוניות, אז מה זה עוד מרצדס פחות מרצדס בשבילך. אני מבקש ממך רק אחת! התשובה במקרה כזה היא ברורה".
אלא שאת הקושי המרכזי בנתינה בעסק אנחנו מרגישים דווקא כשמדובר בייעוץ או בעסקי שירות.
"במוצרים קל לנו להגדיר כמה ומתי לתת. האנלוגיה בין המרצדס והגלידה לא ממש מסובכת להבנה. אבל הבעיה האמתית מתחילה כשמדובר במוצרי שירות. כשמישהי מבקשת מחברתה הקונדיטורית מתכון מוצלח או טיפים ותדרוך כיצד למרוח קצת של עוגה, בלי תשלום, כי הרי לא מדובר במוצר מוחשי אלא במשהו יותר מופשט".
הגברת פיינגולד מספרת על לקוחה שהתגוררה בסמיכות מקום אליה.
"אחרי שהתחלנו לעבוד יחד גיליתי שאנחנו שכנות קרובות. באחד הימים היא ביקשה להתייעץ בענין כלשהו בתחום העסק שלה, והציעה שעל הדרך 'אקפוץ' אליה ונדבר.
עניתי לה שאם היא רוצה ש'אקפוץ' אליה ונדבר פנים אל פנים, נעשה זאת כבר בפגישה מסודרת ומוגדרת.
היא פקחה מולי עניים תוהות ואמרה: אבל יש בינינו יחסי שכנות. יום אחד אני עוזרת לך ויום אחר את עוזרת לי.
זאת היתה ההזדמנות שלי להיות אסרטיבית ולהגדיר בצורה ברורה את העבודה שלי. השבתי לה שאני בעד יחסי שכנות ובעד עזרה הדדית. אם היא תרצה שאשמור לה על הילדים אחרי צהריים, אעשה זאת בכיף ובאהבה. אם היא תרצה שבתקופה של עומס אשלח לה ארוחת צהריים מבושלת – באהבה ובשמחה אינסופית. אני רוצה לעזור ואוהבת לעזור, אבל התחום בו אני עובדת – הוא מחוץ לתחום יחסי שכנות.
זאת העבודה שלי, ועבודה לא מערבבים עם יחסי שכנות. את מוצר הדגל המרכזי שלי, כלומר את שירות הייעוץ שאני מפעילה במסגרת העסק שלי, אין לי אפשרות לתת בהתנדבות.
הדוגמה הזו מדגישה את הצורך להפריד בין המקצוע לבין יחסי שכנות. לא לערבב דברים. עסק הוא עסק. מתוכו אפשר לעשות חסד מוגדר, אבל רק אחרי שהעסק בנוי ויציב. אני חייבת להדגיש שזה לא פשוט לשים את הגבול הזה, אבל אחרי שיודעים לשים אותו, מגלים שיש הרבה יותר הבנה כלפי העשייה שלנו, לנו יש יותר הערכה כלפי העשייה שלנו ובעיקר הבנה שאנחנו עושות משהו משמעותי ומוגדר ולא זול ועל הדרך או חסר ערך".
תרומה הוגנת לכולם
ההבדל בין מוצר לבין שירות עלול לפעמים להיות מבלבל. אם אני יועצת משכנתאות ושכנה בגינה מבקשת ממני תדרוך מקצועי לקראת לקיחת משכנתא, איך בכל זאת אני יכולה לעזור לה? האם כל בקשה כזאת צריכה להיענות בסירוב? איך נותנים תרומה של שירות בצורה מוגדרת וברורה?
הגברת פיינגולד משוכנעת שזה לא מסובך.
"אני מכירה נשים רבות שמפעילות קורסים, ובכל קורס הן דואגות שתהיה לקוחה אחת ללא תשלום, מישהי שקשה לה לשאת בעלות הכספית של הקורס. או למשל, מאבחנת דידקטית שקובעת שעל כל עשרה ילדים שהיא מאבחנת, היא מוסיפה אבחון של ילד נוסף ללא תשלום.
כך גם לגבי תרומה של מוצרים. יש חנות משחקים שהחליטה שפעם אחת בשנה היא תורמת משחקים לבית יתומים, או חנות למוצרי מזון שהחליטה 'לאמץ' משפחה נזקקת. קיימות אינספור דרכים לתרומה לקהילה מתוך העסק, שהמכנה המשותף של כולן הוא האם התרומה מגיעה מתוך העסק ולא על חשבון העסק.
כל עוד בעלת העסק שולטת בחסד וקובעת את גדרותיו, אזי מדובר בחסד ויש לכך מעלה גדולה וזכות עצומה, שאף הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל המליץ לתת מעבר למעשר כספים, מעשר זמן. אבל ברגע שהלקוחות מתחילים לשלוט בבעלת העסק ולהכתיב לה את אופן נתינת החסד, או אם בעלת העסק מגיעה למצב שלא נעים לה לסרב, או שהיא מרגישה מנוצלת בגלל הידע או היכולת שלה, הענינים משתבשים וההגדרה של חסד כבר לא תקפה כאן. זה הופך להיות ניצול.
ומה לגבי אנשים מצפוניים, כאלו שקשה להם לראות שלאחרים אין, והם משתוקקים לתת ולתת עוד ועוד?
"גם כאן מדובר בענין של הרגש" מסבירה הגברת פיינגולד.
הבעיה מתחילה כשמערכת קבלת ההחלטות של בעלת העסק – מתערערת. כשאני מלווה בעלות עסק אני מלמדת להסתכל על עצמי בתור העובדת בעסק.
אם הייתי בחברה גדולה הייתה לי הגדרת תפקיד והיו רואים את טובת העסק.
כמובן שיש מקום גם לרצונות וטובת העובדת אבל קודם כל טובת העסק. אני לא תמיד מסתכלת על מה שטוב ל'יעל' אלא על מה שטוב לעסק של יעל.
ההסתכלות הזאת גורמת לי לנטרל את האמוציות ולפעול מתוך שיקול דעת.
מדובר בשני דברים שונים לגמרי.
יש את השאלה 'מה העסק צריך' ויש את השאלה 'מה אני רוצה', וההחלטה הסופית צריכה לשרת בסופו של דבר את טובת העסק כדי להמשיך להיטיב עם בעלת העסק שהקימה את העסק בשביל זה ממש.
לכן, כאשר מדובר בבעלת עסק עם כמיהה עזה לעזור ולהיטיב – היא צריכה לבדוק האם כמות הנתינה הבלתי פוסקת אכן טובה ומתאימה בשביל העסק שלה.
ברגע שבעלת העסק יודעת לעשות הפרדה, אזי קבלת ההחלטות שלה הופכת להיות קלה ופשוטה.
במקום להכניס רגשות מכניסים שיקול דעת.
בשיטת תעצומות שלמדתי יש משפט שאומר 'אדם צריך לתת מעצמו ולא את עצמו', כלומר, אדם יכול לתת רק מתוך מה שיש לו, ולא מתוך מה שאין לו.
ואם העסק יקרטע בעקבות "טובות" מוגזמות, חוסר נעימות, אי יכולת להפריד בין עיקר לטפל, תמחור זול מדי שלא מסתכל על התמונה הכוללת, לא תהיה לבעלת העסק אפשרות להמשיך לעשות חסד אמתי, כזה שמיטיב עם הסובבים ומעניק בשפע, מהסיבה הפשוטה שהזמן יהיה מנותב להישרדות ומערבולת הרגשות שלה עלולה להתיש אותה ואז, מאיפה היא תיתן חסד? ברגע שאיננו מציבים גבולות בצורה נכונה ואחראית, אנחנו מרגישים בסופו של דבר שהחסד עלה לנו בבריאות. וברגע שהחסד עולה בבריאות, הוא יוצא מהקטגוריה של חסד…" כאשר מניחים את שיקול הדעת בראש סולם העדיפויות, ופועלים בצורה מושכלת ונכונה, מיטיבים עם העסק.
הרצון להיטיב ולעזור לזולת הוא רצון יהודי חיוני מאין כמוהו. המעלה של עזרה לזולת היא גדולה ביותר, אבל את העזרה אפשר להגיש רק מתוך עסק קיים ולא בצורה חסרת גבולות.
הגברת פיינגולד משחזרת בפנינו סיפור מרתק שממחיש יותר מכל את הצורך להשליט מחשבה ולפעול בשיקול דעת.
"ישבתי פעם לפגישת ייעוץ עם בעל עסק משגשג, שסיפר על עובד מדהים שמביא רווחים גבוהים לעסק. הבעיה הייתה שהוא נעלם כל פעם לכמה ימים ועושה עבודות מהצד כי המצב בבית מאוד דחוק. ישבנו ושיקללנו כמה הוא באמת שווה לנו והוחלט שנכון יהיה לנו לתת לו מענק והעלאה במשכורת כדי שיהיה פנוי לעבודה ולא מוסח, ובתמורה לתת לו עוד מחויבות.
זה היה שיקול מקצועי ריאלי, לא רגש או רחמים אלא ניתוח של המצב ומסקנות בהתאם. רק התנהלות כזאת יכולה להתאים לעסק.
במקרה אחר, הייתה עובדת מקסימה מאוד, אישיות מתוקה אבל כל כך לא מתאימה לעבודה, היינו צריכים לבחור בין לעשות איתה חסד ולהשאיר אותה, או לפטר אותה אפילו שזה לא נעים. אם היינו משאירים אותה, היינו ממשיכים לפגוע בכל העסק ואז בעקבות התדרדרות הפעילות היינו עלולים לגרוע מעוד עובדים מקום עבודה.
מפריע לי שאנשים הופכים את העסק שלהם ל'כלבוניק' ומתייחסים אליו לא מספיק בכבוד.
כשאנחנו שכירים – אנחנו מבינים שאנו מחויבים להצלחתו של מקום העבודה. אבל כשאנחנו עובדים בעסק של עצמנו – לא תמיד זה כל כך ברור ופשוט לנו שאנחנו מחויבים בטובתו של העסק שאנו מפעילים… בתור שכירים, השיקול תמיד הוא איך להגדיל את רווחיות החברה, ואם אנחנו פוגשים משהו שזקוק לעזרה, אנחנו מנסות לעזור לו מתוך המשכורת שלנו, או מתוך שעות הפנאי שלנו.
כך צריך להיות היחס לגבי הפעלת העסק הפרטי – כשאנו נתקלות באדם עם קושי, אנחנו יכולות לעזור לו, אבל רק מתוך ה'משכורת' שהעסק נותן לנו, ועל על חשבון העסק. אסור שעסק ייפגע כתוצאה מאמוציות לא במקום".
בין עסק ומשפחה
שולמית פתחה עסק בתחום התיירות. ברגע שבנות המשפחה שמעו על כך, הן הבינו שמסתתר כאן פוטנציאל כלכלי מושלם – גם עבורן.
בת דודה אחת הציעה שירותי גרפיקה, בת דודה אחרת הציעה שירותי כתיבה, ועוד אחת נידבה את עצמה להיות מנהלת החשבונות של העסק שזה עתה נרקם. אלא שהתפוקה לא הייתה מספיק מוצלחת. שולמית רצתה גרפיקה ברמה גבוהה יותר, ואופן הניסוח של בת הדודה לא הלם את טעמה האישי. היא ניסתה לכוון את בת הדודה, והבינה שכדי שהכתיבה תקלע לטעמה – היא צריכה למצוא כותבת אחרת שחושבת 'בראש שלה'… שולמית הייתה מתוסכלת.
היא רצתה עסק משגשג ומצליח ברמת מקצועיות גבוהה ביותר, אבל מצד שני, נקרעה עם הרצון לעזור לבנות המשפחה ולתת להן משכורת.
"ככלל, אני לא אוהבת לערבב משפחה עם העסק שלי", משתפת יעל פיינגולד. "ואם בוחרים לעשות משפחה עם עסקים זה חייב לבוא לא ממקום של חסד אלא ממקום אחר, של בחירה נכונה שזה אכן מתאים וטוב, אחרת שני הצדדים יוצאים מופסדים.
לא רק שהתוצר לא יוצא איכותי אלא שהם גם פוגעים ביחסי המשפחה ואת זה הרבה יותר קשה לשקם מאשר עסק…
לשם ההדגמה, אימא שלי קוסמטיקאית בסדר גודל, והיא יצאה לעצמאות, מאז כל השיחות היו רק סביב העסק שלה, השיווק, הפעילות, והרגשתי שזה לוקח את המקום שלי כבת. היה לי מספיק אומץ לבקש ממנה לעשות הפרדה.
וכך היה, קבענו שאני משקיעה עכשיו 20 שעות בייעוץ וליווי שלה, וממש קבענו ימים ושעות ביומן, כמובן שעשינו את זה על הצד הכי מפנק שיש, נפגשנו כל שבוע לכמה שעות בבית קפה או אצלי במשרד ועבדנו על העסק.
בשאר הזמן, דיברנו על הנכדים, המשפחה ושאר הדברים שעשינו קודם וככה כולם יצאו מרוצים. אני בטוחה שאם הייתי מדחיקה, שותקת ונגררת, הייתי מגיעה לתסכול וגם היא הייתה מקבלת הרבה פחות תועלת מהעזרה שלי.
אבל לא תמיד זה נעים לשלוח הביתה עובדת שאת אוהבת ומעריכה ברמה האישית, רק מפני שתפוקת העבודה שלה לא מספקת אותך…
התשובה המפתיעה של הגברת יעל פיינגולד היא שהעסקת עובד לא מתאים – פוגעת קודם כל, בו.
"נכון שהעסקה של עובד כזה פוגעת בעסק, אבל חשוב לזכור שאם אנחנו מבקשים את טובתו האמתית של העובד – זה יהיה לא נכון להמשיך להעסיק אותו במסגרת עבודה שאינה מתאימה לו. כאשר ממשיכים להעסיק אותו – מונעים ממנו לצמוח במקום האמתי שבאמת מתאים לו. משאירים אותו קטן ומסכן בתוך העסק, ולא מאפשרים לו להתפתח במקום שהוא באמת יכול ומסוגל. זאת בעצם מצווה הבאה בעברה.
אף בן אנוש לא רוצה שירחמו עליו ויתנו לו צדקה. הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם מישהו זה לתת לו משוב אמיתי והערכה אמיתית ומותאמת על פועלו ולא לשבץ אותו כנזקק".
הגברת פיינגולד מספרת על עסק שמתוך אומץ וראייה מפוכחת פיטר עובדת שבמשך שנים ארוכות רצה לפטר, רק לא מצא את האומץ לכך.
"ליוויתי עסק שבמשך חמש עשרה שנה לא פיטרו עובדת רק בשם ה'הלא נעים'. ההעסקה של העובדת הזאת גרמה לירידה בהכנסות העסק ולתסכולים רבים, אבל רק במסגרת החוסר נעימות המשיכה המעסיקה להעסיק את אותה עובדת. כאשר ניתחנו את המצב, אחד הדברים הכי קשים היה לנתק את בעלת העסק מהמחשבה על העובדת הספציפית, ולשכנע אותה שצריך קודם כל לקדם את טובת העסק, ושבעצם, טובת העסק היא טובת כל העובדים והמועסקים, כולל טובת העובדת שצריך לפטר. אחרי תהליך של הפנמה, אזרה המעסיקה אומץ ואכן פיטרה את העובדת שהייתה צריכה לפטר כבר חמש עשרה שנה קודם לכן… התוצאה הדהימה אפילו אותי.
פתאום נוצר 'ספייס' חדש והמעסיקה החלה להתפתח מאוד בתוך העסק. היא מצאה עובדת מתאימה יותר שהזניקה את העסק למקום טוב יותר ובמחיר נמוך יותר. ומנגד, העובדת המפוטרת שלא מצאה ביטוי במסגרת העסק בו עבדה קודם – מצאה עבודה חדשה שם יכלה להתפתח. כולם היו מרוצים בסופו של דבר מההסדר, מה שמעיד על כך שלפעמים החסד האמתי הוא דווקא לפטר עובדת.
"כשמשאירים בעסק עובדת לא מתאימה, ונמנעים מלפטר אותה רק כי לא נעים, פוגעים באפשרות של העסק לצמוח, להתקדם ולשגשג. לפעמים זה מצטייר לנו כחסד אבל זאת בסך הכל אשליה של חסד, כמובן זאת במקרה והעובדת לא מתאימה ליכולות שלה, ולא חלילה פיטורים גורפים או שיקולים לא הוגנים".
הגברת יעל פיינגולד מסכמת ואומרת שחסד וצדקה הם חלק בלתי נפרד מהעסק וקל וחומר בעסק יהודי. רק שההבדל הדק בין עסק בריא וצומח ותורם לקהילה בה הוא מתקיים, לבין עסק לא יציב, עם רווחים לא יציבים ופעילות מעורערת – הרבה פעמים תלוי במי שעומד מאחורי העסק…
ולכן החסד הראשון צריך להיות עם בעלת העסק, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות חסדים מתוך עסק קיים, מצליח ומשגשג בסיפוק ושמחה!