-וואו, איזה מעניין תמר, ואיך את קובעת מה ממש שווה ומה פחות?

מה זאת אומרת, אם יש את זה לכולן אז למה שהיא תתן לי יותר?

תראי את זה אמא, זה משהו נדיר נדיר נדיר (נאמר עם החיוך המתוק שלה)

את לא מבינה כמה שילמתי על זה!

נתתי לאלישבע 4 ג׳לי על זה, נכון שזה מהמם ומיוחד אמא?

אז קודם כל- כיף שהיא חזרה לסחור במדבקות,

זה סימן שחוזרים לשגרה, ב״ה.

אבל אני הקשבתי לשיחה, לשיתוף התמים הזה שלה,

וחשבתי לעצמי שכלום אבל כלום לא משתנה- רק משנה צורה.

נשים מדהימות ומוכשרות בטירוף,

חושבות שלעסוק בשיווק זה מקצוע נפרד

מרגישות רעד כשהן צריכות לגייס לקוחות,

לדבר על כסף או ״לשכנע״,

אבל בעצם, האם מתישהו הפסקנו לשווק?

בהתחלה סוחרים (וסליחה על המילה)

בבמבות מול קליקים (זעטוטים)

אחר כך עוברים למדבקות זכוכית או ג׳לי (ילדות)

יותר מאוחר מחליפים שעות עם האחרים מי נותן מה למי (בחורות)

ואז מתמחים ורוכשים מקצוע או מיומנות, וזה מתחיל להיות מסורבל לסחור במוצרים…

(לכי תחליפי שעת ניקיון ב-5 קילו תפוחים או בבגד…) 

פשוט יותר ונוח – לעבור לכסף.

אז מה הבעיה?

כמו שתמר בת השמונה הסבירה לי בקלילות:

אם זה נדיר- זה שווה ואני אהיה מוכנה לשלם על זה.

וחייבים להציג את זה ברור, אחרת לא ירצו.

וביננו, הלא כל אחת מאיתנו נדירה!

לא משנה כמה מטפלות, פאניות,

יועצות, מאמנות, מוכרות, מאפרות,

כותבות, במאיות, אומניות,

קוסמטיקאיות ובעלות חנויות יש.

אז איפה הבעיה?

שמעתיקים מכולם, במקום להתחבר למקום הנדיר שבך (=הניצוץ) ומשם לפעול, ולבנות את העסק.

זו בדיוק הסיבה שאני לא מתחילה שום פעילות מול מישהי, בלי לדייק את הניצוץ שלה,

אני מלמדת  ולא מרפה ולא עוברת הלאה, עד שלא מבררים אחת ולתמיד מה הדלק שלך.

כדי שגם בזמן קורונה ופוסט קורונה, תמשיכי לייצר ולמגנט.